ההשראה, אומרים, צריך לתת לה מקום והיא תבוא. לא לשבת ולהמתין. לצייר. להמשיך. למלא בצנצנת מים נקיים. הרי אני כבר יודעת, אבל כרגע זה לא משנה. נעלמה לי. פוף. היא לא באה. ציורים לא גמורים נערמים בצד השולחן. כל בוקר אני חולפת על פניהם. האם חלף לו הקסם? פג? התמוסס לתוך המים ונעלם?
מועקה. פחד. אולי אני לא מקדישה לזה מספיק זמן? אני שואלת? אבל הראש שלי גם בבית. גם עם הילד שרק עכשיו מתחיל להסתגל בגן החדש. ויש לי קצת זמן והרי אני מפנה אותו ליצירה. ומחשבות נערמות בצד החלל.
הבוקר הוא נכנס אחריי, חולף על פניהם. מחזיק לי את היד, עולה על קצות הבהונות ולוקח 2 מכחולים מהקופסא שליד הערימה. עם חיוך והתלהבות של בוקר הוא נותן לי אחד ומוביל אותי לסלון. שם הכל בגובה שלו. אני רוצה לצייר הוא אומר. ואני, כבר שכחתי שירד לי החשק ומיד כבר הכל מוכן על השולחן. הפעם אני זו שמתכופפת. הוא טובל את המכחול עם הצבע על הדף. זה לא נצבע הוא אומר לי. תרטיב את המכחול חביבי. המים זה הכי חשוב. הוא מצייר, מדלג בין הצבעים עם המכחול. אני מרגישה את חום הגוף הקטן והמתוק לצידי. פשטות. הנאה צרופה מרוחה לו על כל הפנים הכי אבל הכי מתוקות בעולם.
כעבור 3 דקות הוא סיים והלכנו לגן. באיחור, אני יודעת. אבל ההשראה....נו....
שבתי הביתה והוצאתי מהסטודיו כמה דפים מהערימה והנחתי בסלון. איפה שאני צריכה להתכופף בשביל לראות.
ההשראה, אומרים, צריך לתת לה מקום.
