מתגעגעת

מתעוררת מוקדם הבוקר. לוקחת לי כמה רגעים לפני שהקטן יתעורר. מכינה קפה . הולכת לסטודיו. לאט. פותחת חלון. כל הסתיו נכנס לי לתוך הטעם של הקפה. סוף סוף שינוי. כבר יותר משנתיים שאני רק אמא. חלל לא מוכר נפתח. מניחה דך חדש. כמה חיכיתי לרגע הזה. מי אני עכשיו. מחשבות באות ברצף. על הפרידה המתרחשת. על הרצון שירגיש בטוח בעולם. ועל איך ברגע אחד הכל השתנה. מתגעגעת לפגוש פנים. בלי כיסוי. מתגעגעת ממש. האם הוא יכיר עולם כזה שאפשר להתקרב. באמת להתקרב. הרבה זמן שנעלמה ממני תחושת הקרבה הפשוטה. בלי כל המתח הזה. והבלבול. וההמתנה. טובלת את המכחול במים. שומעת אותם מתמזגים. שקט מוכר ומהסוג המרגיע והמנחם נכנס לתוך הטעם של הקפה. היד מציירת. שקטה ובוטחת. לכאן אני הכי שייכת. הגעגועים צפים על הדף. מקבלים צורה. לא יודעת מה יקרה מעכשיו. לא רוצה לדעת. שכבה רכה של כחולים וירוקים שוקעים לתוך הדף. המבט מתרכך. עוד מעט הוא יקום. אני אכין לו את הבוקר. נלך ביחד לגן. הוא יחזיק לי את היד.


4 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול